<h1>ספר התרומות שער מ"ו חלק ח'</h1>
<h2>דף כח.</h2>
ויש לברר אם המלך גזר על מלכותו שכל מלוה לחבירו שיהא פרעונו מן המטבע השני שעשה עכשו אע"פ שפחת אותו מן הכסף שהיה בראשון, ואם הלוהו מנה ממטבע (רביעי) [ראשון] שיפרענו מן החדש מנה שהוא מטבע שני או אחד, או שיתן לו מן השני אע"פ שהוסיפו עליו כמה וכמה, בזה ודאי איכא מ"ד דדינא דמלכותא דינא ויכול הלוה להתנהג בפחת להחזיר בלא חשש איסור, וכן המלוה יכול לקחת התוספת בלא חשש איסור, כי בכל ענין המטבע נדון דינא דמלכותא דינא ומותר בין ללוה בין למלוה, ואע"פ שהמלך חדש מחדש הגזרה ההיא, הואיל וצוה להתנהג בה בכל מלכותו או בכל אותה העיר אע"פ שאין חוקי המלכות מקובלים מתחלה בכך דינו דין ואע"פ שגזרתו מחדש. ור"ל כי כל גזרה שיגזור המלך לכל ולא יהיה לאדם אחד בפני עצמו אינו גזל, אבל כשגוזר גזרה על אחד מבני המדינה דרך כעס וחמס שלא מן הדינין המחוקקים למלכות הרי זה גזל, והעושה לחבירו דבר בשביל אותה צואה או הלוקח ממנו מה שלקח המלך מאותו ישראל הרי הבעלים מוציאים מידו בדין. ואני קבלתי מרבותי שקבלו מדעת הצרפתים שלא נאמר דינא דמלכותא דינא כי אם בדברים שהם עסקי המלך כגון ענייני הדרכים והמכסים והטסקאות שלו, אבל העסק שיש בינו לבינו ובין חבירו לא אמרו חכמים [בו] דינא דמלכותא דינא. וראיה לדבר הא דגרסינן בפרק הגוזל [ב"ק קי"ג ע"ב] אמר שמואל דינא דמלכותא דינא, אמר רבא תדע דקטלי דיקלי דאינשי וגשרי גשרי ועברינן עלייהו דינא, והכא ודאי ליכא אלא יאוש, דשנוי רשות ליכא שהרי ברשות הרבים מונחין, ושנוי מעשה ליכא, דהא לא עבדי מינייהו כלום, שנוי השם נמי ליכא דמעקרא דיקלי קרו ליה והשתא נמי דיקלי קרו ליה, הלכך אי לאו דדינא דמלכותא דינא לא שרי לן למתהני מנייהו. אלמא שעיקר דינא דמלכותא לא נאמר אלא בענייני הדרכים שהן של מלך אבל עסקי ישראל עם חבירו ישראל אין לנו לדון ביניהם דיני המלכות, ואע"פ שגזר המלך גזרה מחדש או שיהא חוק שלהם אין החוקים נחקקים אלא בעסקיו בלבד, וזה אינו מעסקיו שיכוף הלוה ליתן פחות ממה שלוה, אך יש לו כח לדון שהאחד יקבל מטבע היוצא בשוויו ממה שהלוהו. כך היתה סברתם.
ובודאי יש לנו ליישב דבריהם כי דברי שמואל אנו מוציאין בכמה מקומות יוצא מדרך הכלל הזה שעשו ביניהם, וכלם יש להם תירוץ. דע כי מה שאמר שמואל הוא שנוי בפרק הגוזל [ב"ק קי"ג ע"ב], ובפרק חזקת הבתים [ב"ב נ"ד ע"ב], ובגיטין פ"ק [י' ע"ב], ובנדרים [כ"ח ע"א] על מימרא זו דנודרין להרגין ולמוכסין, ותרתי מנייהו ניחא להו, דהא עסקי המלך הן, חדא דהא דהגוזל גבי גשרי גשרי ועברינן עלייהו, וההיא דהמוכס נמי עסקיו הן, ומקשינן התם מוכס והא אמר שמואל דינא דמלכותא דינא ומתרץ הכא במוכס שאין לו קצבה עסקינן. אבל תרתי מנייהו קשיין להו, דהא קתני בגיטין [י' ע"ב] על משנת כל השטרות העולין בערכאות של גוים כשרים דקתני בגמ' בשלמא שטרי מכר כי יהיב זוזי קמייהו הוא דקנה ושטר לראיה בעלמא הוא, אלא מתנה במאי קנה בהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא, ומהדר אמר שמואל דינא דמלכותא דינא, אלמא שאף בדבר שאינה עסקיו של מלך אלא שהם עסקי זה עם זה כגון שטרי מתנות שנותנים קרקע זה לזה נדין ביניהם דינא דמלכותא דינא וקשיא עלייהו. ובזה יש לנו לתרץ דלא אתוקמא שנויא דשמואל ולאו טעמא משום דדינא דמלכותא דינא אלא לישנא בתרא הוא עיקר דאמרינן איבעית אימא תני חוץ מבגיטי נשים, ושטר מתנה פסול ולא יועיל בהם דינא דמלכותא. גם ק"ל ההיא דקתני בבתרא פרק חזקת [נ"ד ע"ב] אמר רב יהודה אמר שמואל נכסי הגוי הרי הן כמדבר וכל המחזיק בהם זכה בהם. פירוש, ישראל שלקח שדה מגוי ובא ישראל והחזיק בה אין מוציאין אותה מיד השני, מ"ט גוי מכי מטו זוזי לידיה איסתלק ליה וישראל לא קני עד דמטי שטרא לידיה, הלכך הרי הם כמדבר וכל המחזיק בהם זכה בהם. ומקשינן א"ל אביי לרב יוסף מי אמר שמואל הכי והא אמר שמואל דינא דמלכותא דינא ומלכא אמר ארעא לא לקני אלא באגרתא וכולא מלתא כדאיתא התם. אלמא שנאמר דין שמואל אף בעסקי זה עם זה אע"פ שאינו מעסקי המלך. ויש לתרץ דהני נמי עסקי המלך הם, שכל קרקעות שבאותו זמן היו נותנים טסקא למלכים ועליהם תקנו שלא יהיו נקנים זה לזה כי אם בשטר כדי שיהא הדבר גלוי וידוע לכל ויהיו מזכירין אותו בשטריהם שיהיו חוקי המלך קיימים, הלכך כללא דידהו כלל המספיק הוא. ומעתה נסתלק מן החובות דיני המלכים למי שירצה לצאת מידי שמים או למי שיתיר המלך לדון ביניהם דיני התלמוד כענין דורינו שהמלך אומר דונו ביניכם תביעותיכם ואין מכריחין אותנו לדון בינינו כי אם בדיני ישראל אא"כ נתרצו שניהם בדבר.
ושאלתי בזה הרמב"ן ז"ל וזה אשר כתב לי [סימן מ"ו], מה ששאלת במלך ששנה המטבע ופחת ממנה הרבה וגזר על הכל שיהא זה המטבע יוצא במקום הראשון בפריעת חוב ובכל דיני הלואות, מתוך דבריך למדתי שאתה סומך על דעת קצת חכמי הדור שלפנינו שהיו מורים דלא אמרינן דינא דמלכותא דינא אלא בעסקי המלך לצרכו, כגון דקטלי דקלי וגשרי גשרי לעשות להם דרך, וכגון בארעא דמסקא להו טסקא דמלכא אמר מאן דיהיב טסקא ליכול ארעא [ב"מ ע"ג ע"ב]. ובאמת שהסברא הזאת מסורה בידינו מפי קצת רבותינו. ועם כל זה איני מודה לדבריך בעסקי המטבעות, שאין לך עסק מלכות גדול מזה, שהם בעלי המטבע והם שעושין אותו ומוציאין אותו בארץ שלהם, ואם אין פסק שלהם בעלוי המטבע מתקיים הפסידו כל הריוח שלהם וכל זכותם במטבע. והדין הזה הוא שוה לגמרי לדין הקרקע שמעלה בטסקא שגזרתו של מלך מתקיימת בה לומר מאן דיהיב טסקא ליכול ארעא, ולמימרא נמי ליכא דאכיל אלא בשטרא ואריסן דפרסאי ארבעין סאין [ב"ב נ"ה ע"א]. אבל אנו כבר עמדנו על הסברא וראינוה משתברת ומשתבשת בגמ' בסוגיא ההיא שבפרק חזקת הבתים [נ"ד ע"ב]. ועוד שהרי בשטרות העולים בערכאות של גוים דמקשינן אלא מתנה במאי קני לה בהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא אמר שמואל דינא דמלכותא דינא, אלמא כי אמר ליכשר שטרא דערכאות מתכשר משום דינא דמלכותא וכלהו שטרות כשרין ואפילו לית ליה למלכותא עסק בהן, כדתנן כל השטרות העולין בערכאות של גוים כשרין חוץ מגיטי נשים, אלמא כל דבר שבממון גזרתן מתקיימת מן הדין. וליכא לדחוייה לההיא ולאפוקה מהלכתא משום דאיתמר עלה טעמא אחרינא ואב"א תני חוץ מבגיטי נשים, דהא שמואל שהוא מרא דשמעתא דדינא דמלכותא דינא אמרה והלכתא היא וליכא דפליג עלה, וש"מ בכלהו דינין ומנהגין דמנהיגים מלכים במלכותם ומחזיקים לכל המלכות בכלם דיניהם דין. וכבר כתבתי בחדושי פרק חזקת הבתים [נ"ד ע"ב] כלשון הזה, וצריך לפנים האיך חכמים חולקין בדבר זה, אם מצות המלך הוא הא דינא דמלכותא דינא, ואם אינה מצות המלך פשיטא שאין המכר מתקיים, ואי לא ידעינן נבעי ממלכא או מזדהורי דיליה. ויש מי שאומר דילמא שלוחי המלך מעצמן הן עושין ולא במצות המלך, ואין זה נכון אלא שנראין הדברים דכי אמרינן דינא דמלכותא דינא ה"מ כגון הדינים הידועים למלך בכל מלכותו שהוא וכל המלכים אשר היו לפניו הנהיגו הדברים והן כתובים בדברי הימים ובחוקי המלכים, אבל מה שהמלך עושה לפי שעה או חוק חדש שהוא עושה לקנוס העם במה שלא נהגו בימי האבות חמסנותא דמלכא הוא ואין אנו דנין באותו הדין. והרב רבינו יוסף הלוי ז"ל הורה שאם גזל המלך לאחד מבני עמו ממונו שבא עליו בעלילה דחמסנותא דמלכא אקרי, אבל במאי דעבד בכל ארעא הרמנותא דמלכא מקרי. ודינא והוראה נכונה היא, אלא שיש להוסיף עליה מה שכתבתי. ודייקנא לה ממה דאמרינן דינא דמלכותא דינא ולא אמרינן דינא דמלכא דינא, אלמא דינא דידיעא לכלהו מלכי קאמרינן ולא מה שהמלכים עושים מעצמן באונס. ואף מלכי ישראל הקדושים דיני המלך [יודעין] כמו שכתובין בקבלה על ידי שמואל הנביא [א' ח'], ואמרו רבותינו [סנהדרין כ' ע"ב] כל האמור בפרשת מלך מלך מותר בו.
ויש כאן שאלה מההיא דאמרינן בגיטין גבי כל השטרות העולין בערכאות של גוים אלא מתנה במאי קני לה בהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא אמר שמואל דינא דמלכותא דינא ואב"א תני חוץ מבגיטי נשים, משמע דלא קי"ל כשמואל אלא כי ההיא ואב"א תני חוץ, דמסקנא הוא. ועוד שכל רבותינו הגאונים כתבוהו בפסק הלכה. ולדידי לא קשיא כלל, דהתם הכי קאמרינן ואב"א אפילו באתרא דליכא הרמנותא דמלכא איירי מתני' וחוץ מבגיטי נשים קתני. ומכאן תשובה לדברי האומר דלא אמרינן דינא דמלכותא דינא אלא [כמה] דעבד לה מלכא לצרכיה כגון דקטלי דקלי למעבר עלייהו וכיוצא בו בארעתא משום טסקא, וגמרינן לה משום דסברי דליתה לההיא דאמר שמואל התם דינא דמלכותא דינא. וכבר כתיבנא דהלכתא פסיקא היא וליכא לדחויי, דשמואל הוא מרא דשמעתא דהכא ודהתם, וכיון דאיפסיקא הלכה בהא כותיה דחד דינא הוא, ועוד דדינא דשמואל דינא הוא דאיהו ושבור מלכא אחי בדינא נינהו, ולית לן לאפלוגי בהדי אמוראי בלא ראיה. ומכאן נראה לי שכל השטרות העולות בערכאות של גוים בנוטרין של מלכים כשרים בין בשטרי מתנות בין בשטרי הלואות, וכ"ש בשטרי מקח וממכר, ואפילו בשטרי הודאות אי כתיב בהו ואמר לסהדי אתם עדי או דאמר להו לגוים לגופייהו כתובו ליה קנה, דשטרי מקרו, ואי איכא הורמנא דמלכא דבלאו הכי נמי ליקני בלאו הכי קנה, דשטרא מקרי, ואי ליכא הורמנא דמלכא איכא שטרי דכשרין ואיכא דפסולין, ואין זה מקומן. ומצאתי לי חבר במה שאמרתי שהמלך שדן דין חדש שלא כחקי המלכים חמסנותא הוא, שכתבו חכמי צרפת ז"ל בחבוריהם שיש מקומות שישראל יוצא ממלכות למלכות והמלך מחזיק בכל מה שנמצא להם במלכותו, אם בא ישראל אחר וקנה מן המלך זה היה מעשה ופסקו הדין שאין זה דינא דמלכותא אלא חמסנותא דמלכותא. ולפי שהדברים ידועים בדיניהם שדין היהודים כדין הפרשים (לדון) [לדור] בכל מקום שירצו, וכיון שכן אם יש מלכות שבאה לשנות הדין ולעשות דין לעצמה אין זה דינא דמלכותא. וזהו סיוע לדברי. גם דברי ה"ר שמואל ז"ל [ב"ב נ"ד ע"ב] דאמר דינא דמלכותא כגון מסין וארנוניות ומנהגן וכל משפטי המלכים שרגילים להנהיג במלכותן דינא הוא שכל בני המלכות מקבלים עליהם כרצונם חוקי המלך ומשפטיו, עד כאן דברי הרב ז"ל. ולענין הוסיפו על המטבע בשגזר המלך שיהא מנה זה נפרע במקום מנה של מטבע ראשון שאמרת משום איסור רבית, אף בזה דינו דין שהתוספת הזה שלא ברצון בעלים הוא נפרע, ואלמלא דינו של מלכות אינו בכלל רבית אלא בכלל גזל אלא שדינו של מלכות דין והפקרו הפקר ואין כאן גזל ואין כאן רבית. ומיהו אין מלכים עכשו נוהגין לפחות מטבע חדש מכדי שוויו אלא לעלותו.
